סינדרום עין יבשה- KCS

1.  השכבה החיצונית ביותר (אשר פונה לאוויר החיצון) הינה שכבה שומנית, הנוצרת ע”י בלוטות קטנטנות המצויות בגבול העפעפיים. מטרתה- למנוע אידוי של הדמעות. 
2.  השכבה האמצעית הינה השכבה המימית, המיוצרת ע”י בלוטות הדמעות של העין: בלוטה אחת נמצאת בחלק העליון של העין ובלוטת דמעות נוספת – הבלוטה של העפעף השלישי. זוהי השכבה שנפגעת בסינדרום עין יבשה. 
3.  השכבה הפנימית ביותר הינה שכבה רירית אשר מיוצרת ע”י בלוטות קטנטנות אחרות המצויות בעפעפיים. שכבה זו עוזרת לשכבה המימית להיצמד לקרנית.

ירידה בכמות השכבה המימית גורמת לעין יבשה. כאשר הקרנית לא נחשפת לכמות מספקת של דמעות, היא אינה מקבלת מספיק חמצן ואנרגיה ובעקבות כך עוברת שינויים הרסניים, הכוללים שקיעת פיגמנט חום על הקרנית, גדילה של רקמת דלקת בתוך הקרנית, התפתחות כיבים (פצעים) וצמיחת כלי-דם חדשים לתוך הקרנית. כל אלו גורמים לירידה בכושר בראיה, רק משום שהקרנית אינה שקופה יותר.
מחסור בדמעות גורם לחוסר נוחות ניכרת לחיה. תארו לעצמכם אותכם מחזיקים את העפעפיים פתוחים למשך מספר שניות ללא יכולת למצמץ!
כאשר כמות השכבה המימית יורדת, כמות השכבות האחרות של הדמעות- הרירית והשומנית גדלות, דבר הגורם להפרשה רירית סמיכה מהעין, אשר נדבקת לקרנית ולשערות סביב העין. הפרשה זו תפסק במתן טיפול תרופתי כלשהוא לעין (אשר מספק לחות לעין) אך היא תשוב מיד עם הפסקת הטיפול.

סיבות לעין יבשה

1.  הסיבה הנפוצה ביותר הינה מחלה אוטו-אימונית אשר בה הגוף “תוקף” את בלוטת הדמעות של העין וגורם לה להפסיק לייצר דמעות. סיבה זו נפוצה ביותר בגזעים מסוימים דוגמת בולדוג אנגלי, אך יכולה להופיע בכל גזע ואף בכלבים מעורבים. 
2.  בעיות הורמונליות (כגון תת פעילות של בלוטת התריס
3.  זיהום של בלוטת הדמעות, למשל ע”י וירוס הכלבלבת 
4.  שימוש בתרופות מסוימות, אשר לעיתים הכרחיות לטיפול במחלות אחרות, וכתופעת לוואי נגרמת עין יבשה. לעיתים הפסקת התרופה תשפר את מצב העין, אך במקרים אחרים הפגיעה הינה בלתי הפיכה. 
5.  פגיעה עצבית בעקבות תאונה- פגיעה בעצב הפנים (fascial nurve), אשר מעצבב את בלוטת הדמעות. 
6.  דלקת אוזן כרונית יכולה לפגוע בסעיף של עצב הפנים שעובר קרוב לתעלת האוזן ויגרום לחוסר ייצור דמעות בצד הפגוע. המצב ילווה גם באף יבש באותו הצד. 
7.  ברוב המקרים הסיבה הישירה לעין יבשה אינה ברורה, אך הטיפול ניתן בכל מקרה ומשפר את המצב.

אבחון
נעשה על-פי ההיסטוריה של המחלה, בדיקת העין, סימנים קליניים של הפרשות דביקות על הקרנית ומסביב לעין וע”י בדיקה ספציפית הבודקת את קצב ייצור הדמעות בעין. בדיקהזו נעשית באמצעות רצועת נייר מיוחדת אשר קצה מוכנס בין הלחמית לקרנית ומודדת במשך דקה את קצב ייצור הדמעות..

טיפול
מטרות הטיפול הן:
• לובריקציה- הרטבה של הקרנית
• הורדת שגשוג חיידקי
• הורדת התהליך הדלקתי
• עידוד ייצור טבעי של דמעות

הטיפול כיום הוא באמצעות שתי תרופות:

1. ציקלוספורין, תרופה אימונוסופרסיבית- מדכאת פעילות מערכת חיסונית. במקרים מסויימים התרופה מקלה על הסימנים הקליניים בלבד, ובמקרים אחרים ישנו שיפור משמעותי ועליה בקצב ייצור הדמעות.
התרופה מופיעה בשתי צורות: בטיפות אשר ניתן להשיגן במרפאות וטרינריות, ובמשחה הקרויה OPTIMUNE, אשר מיובאת מחו”ל .

2. טאקרולימוס, תרופה חדשה הפועלת בדומה לציקלוספורין, אך לעיתים יעילה גם במיקרים בהם ציקלוספורין אינו משפר את יצור הדמעות.
תרופה נוספת שניתן להשתמש בה נקראת פילוקרפין אשר ניתנת דרך הפה עם האוכל. התרופה מצויה פחות בשימוש מאז שנכנסו לשימוש הציקלוספורין והטאקרולימוס.
במקרים אקוטיים חריפים, בהם מלווה היובש בעין בדלקת לחמית ועין מאוד כואבת, ניתן לשלב בטיפול גם טיפות אנטידלקתיות להקלת התהליך הדלקתי ותחליפי דמעות הניתנות כל מספר שעות.

פרוגנוזה (תחזית להחלמה)
במקרים רבים הטיפול בציקלוספורין/טאקרולימוס משפר משמעותית את מצב העין. ניתן להעריך את דרגת השיפור רק לאחר כחודשיים מתחילת הטיפול. כאשר מדובר במקרים כרוניים בהם קצב ייצור הדמעות הינו 0, הסיכוי אינו גבוה. במקרים בהם קיימת כבר פיגמנטציה על הקרנית, יקח מספר חודשים רב עד אשר ירד הפיגמנט, ובחלק מהמקרים אינו נעלם לחלוטין.
במקרים בהם הטיפול אינו עוזר, ניתן לשקול התערבות כירורגית, בה מסיטים את צינור בלוטת הרוק אל העין, כדי שהרוק יגיע לעין וישמש תחליף דמעות. יש לשקול ניתוח זה רק לאחר שאנו משוכנעים שטיפול תרופתי אינו עוזר, מאחר שהניתוח כרוך בתופעות לוואי